29 ביוני 2022

מתכון לי

מתכונים במהירות ובקלות

יעל לוי מסנטיאגו: "חשבתי שאהיה רק ’אשתו של הרב’, לא דמיינתי את האחריות"


מהי צ'ילה בשבילך?

"צ'ילה היא מדינה יפהפייה, בטוחה ונוחה. כמובן שאין מה להשוות ללוקסוס שיש בארץ ישראל, אבל ברוך ה', לא חסר כלום מבחינה גשמית, והעיקר – יש כאן קהילה נפלאה – 'אש התורה', עם בית כנסת חדש ומפואר, בית ספר מעולה ופעילות קירוב מיוחדת".

האם יש סיבה מיוחדת למגורים שלך במקום זה?

"כן. לפני שלוש שנים הציעו לנו לבוא לכאן לשליחות קירוב. אם להודות על האמת, בתחילה בכלל לא חשבתי שזה מתאים לי. נולדתי בוונצואלה במשפחה שומרת תורה ומצוות, למדתי בבית ספר דתי, ובגיל שבע עשרה נסעתי לארץ כדי ללמוד שם. במשך שנה למדתי במסלול חינוך לגיל הרך, ואז הכרתי את בעלי ונישאנו. אחרי החתונה התגוררנו בארץ במשך שלוש שנים, כשאני עושה הסבה ולומדת עיצוב פנים, והייתי בטוחה שאעסוק תמיד בעיצובי בתים. אבל במשך הזמן הציעו לנו שוב ושוב לנסוע לקרב רחוקים בארצות שונות כמו פנמה או מקסיקו. ואכן, לבעלי שחזר בתשובה, זה התאים מאד. הוא תמיד רצה לעסוק בקירוב, אך אני חששתי וסירבתי לכל ההצעות.

"ואז אמרה לי מישהי משפט שנחרט בי עמוקות. היא טענה שאם יש לאדם כוחות לפעול, ואני מונעת זאת ממנו – הרי זה כאילו גנבתי מהקב"ה. השתכנעתי ואמרתי לבעלי: 'אם אתה רוצה לנסוע לשליחות – אני איתך'. אבל גם כשהסכמתי, לא חשבתי שזה יהיה קשור אליי. הייתי בטוחה שאני אהיה רק 'אשתו של הרב ברוך-דייגו סירוטה', ולא יותר. נסענו לפנמה, לניסיון התרשמות קצר בן חמישה ימים. בוקר אחד פנה אליי אחד הרבנים וסיפר שהוא לא מרגיש טוב. 'אכפת לך להיכנס במקומי לכיתה? אין לי שום בררה אחרת', הוא התחנן. לא היה לי נעים לסרב, ומצאתי את עצמי מול כיתה עם חמישה עשר תלמידים, בלי לתכנן ובלי להכין שיעור. עמדתי מולם ופשוט דיברתי מהלב. הם נהנו מאד, ולמרבה הפתעתי – גם אני נהניתי. זה היה סיפוק לא רגיל. פתאום חשבתי שאולי גם אני יכולה להיות במקום הזה ולתרום משלי.

"בו בזמן, קבלנו הצעה נוספת לשליחות בצ'ילה, ולא ידענו אם לבחור בפנמה או בצ'ילה. בעלי הוא צ'יליאני במקור, וזו הייתה נקודה נוספת בסל ההתלבטויות שלנו. התייעצנו עם הרב שלנו – הרב משה שפירו, והוא הכריע שנבחר בשליחות בצ'ילה. ברוך ה', כבר שש שנים שאנו כאן, תורמים ועסוקים, ונהנים מאד. נכון, זה לא הגיע אצלי באופן טבעי, אלא בתהליך של הסתגלות והיסוס, אולם כיום אני עובדת בחינוך, וממש אוהבת זאת. בלי שתכננתי עשיתי הסבת מקצוע – במקום לעצב בתים, אני לוקחת חלק בעיצוב נשמות. ועם כל העומס והטרדות שיש לנו לפעמים, אנו מאושרים ומודים לקב"ה על הזכות".

האם יש קהילה יהודית במקום?

"בסנטיאגו יש קהילה יהודית מכובדת. אינני יודעת מספר מדויק, נראה לי שיש בסביבות 8000 יהודים. יש כאן מערכת כשרות ושני בתי ספר יהודיים. הגדול שבהם נחשב חילוני, והשני דתי. אני עובדת בבית הספר הדתי 'מיימונידס', וגם ילדינו לומדים בו. בנוסף יש גם גן חב"ד ובית ספר. בדרך כלל, לאחר סיום הלימודים בבית הספר נוסעים הצעירים ללמוד בארץ ישראל או בארצות הברית".

מהו סדר היום שלך?

"בבוקר אני עובדת כמורה לכיתה א' בבית הספר. הבת שלי עולה השנה לכיתה א', ובעזרת ה' אני אלמד אותה בכיתתי. שתינו מקוות שיהיה לה נחמד… בינתיים עוד לא התנסינו בכך, כי רק היום החלה שנת הלימודים וחזרנו לבית הספר לאחר חופשת הקיץ הגדולה.

"מה שמיוחד בבית הספר הוא מגוון המשפחות ששולחות אליו את ילדיהן. יש ילדים ממשפחות דתיות וחזקות, ויש כאלו שלא שומרים כלל מצוות בביתם. למרות השוני הרב בין הבתים, אנו מנסים שתהיה אווירה טובה בין הילדים, וכולם ירגישו בנוח. המורות היהודיות, כמוני, מלמדות מקצועות כמו יהדות, עברית, חגים ופרשת שבוע, ויש מורות גויות שמלמדות אנגלית ומקצועות חול ברמה גבוהה. כך כולם מרוצים: גם ההורים שמבקשים לימודי יהדות וגם ההורים שמחפשים בעיקר לימודי חול, ובית הספר מתנהל באורח חיים יהודי. ואכן, לא תמיד קל לתמרן בין ילדים ממשפחות שונות כל כך. היום, כשפגשתי את תלמידיי לראשונה, שאלתי אותם 'מי יודע עברית?'. אחת התלמידות, שניכר עליה כי הגיעה מבית מרוחק מאוד, לצערנו, השיבה בתמימות: 'אני לא יודעת עברית, כי אני לא דתייה'. מיד הסברתי להם שידיעת העברית כשפה לא קשורה למידת הדתיות שלנו, והעיקר שכולנו כאן יהודים, לכולנו נשמות יהודיות, ואנו אוהבים ומקבלים זה את זה.

"בשעות הצהריים אני עסוקה עם הגמ"ח שיש לי לפאות משומשות: נשים מהקהילה תורמות לי פאות חסרות שימוש, ואני מביאה אותן לפאנית שמטפלת בהן, מוסיפה שיער, חופפת ומסדרת. את הפאות המחודשות אני מחלקת לנשים הזקוקות לכך, כמו חולות סרטן, או נשים שאין ידן משגת לרכוש פאה חדשה. הגמ"ח התגלגל אליי כשהגענו לסנטיאגו, ובעלת הגמ"ח לא יכלה להמשיך עם ניהולו וביקשה ממני להעביר אותו לביתי. מאז גדל הגמ"ח והתפתח, ובשעות הצהריים מתקשרות נשים ומתאמות את בואן. אני משתדלת מאד לתת להן תחושה נעימה ומכבדת, כמו בחנות אמתית. אם מגיעות לגמ"ח כלות, אני מוכרת להן במחיר סמלי פאות חדשות ממש שהוזמנו עבורן מסין, והכול עם חוויית קניה והנאה שלהן ושלי גם יחד.

"ילדיי – נועה בת השש ונתנאל בן השלוש וחצי – חוזרים מהלימודים בערך בשעה חמש. את ארוחת הצהריים הם אוכלים בבית הספר ובגן, ובבית הם אוכלים ארוחת ערב מבושלת קלה, כמו ספגטי או נקניקיות שאני מכינה. בזמן שהם משחקים ומכינים שיעורים, אני שוהה איתם ומשתתפת במשחקיהם, ובין לבין מכבסת, מנקה, ומסדרת את הבית.

"למעשה, בשעות האלו אני לא מספיקה הרבה, ומזלי הוא שיש לי עוזרת בית שלוש פעמים בשבוע. כשהגעתי לסנטיאגו בהתחלה היה לי קצת מוזר להעסיק בביתי עוזרת. אני רגילה להיות בבית לבדי, בלי עוזרת נוכרית צמודה, אוהבת לסדר ולנקות לפי ההרגלים והנוחות שלי, ובפרט עם המנטליות שהתרגלתי אליה בארץ, התביישתי ב'פינוק' של העסקת עוזרת.

"אבל מהר מאד הבנתי שעם שלל המטלות המונחות כעת על כתפיי – אין לי סיכוי להספיק גם את ניקיון הבית. חזרתי עייפה מבית הספר, וזמן קצר אחר כך הייתה מגיעה אלי קבוצת נשים לשיעור, או כלה שבאה ללמוד טרם חתונתה, והבית היה צריך להיות נקי, מסודר ומזמין. איך אני יכולה גם ללמד וגם להספיק לנקות כל הזמן? ידעתי שעליי לשחרר את העול הזה מעליי, והתחלתי להעסיק עוזרת באופן קבוע. ברוך ה', המחירים כאן זולים מאוד לשעת עבודה, והעוזרת יעילה ומספיקה המון.

"בשעות הלילה אני מצטרפת לבעלי בניהול ארגון הקירוב שלו – 'מורשה'. הארגון שייך לארגון 'עולמי', ואנו עובדים בשיתוף פעולה הדוק עם הקהילה המקומית 'אש התורה'. אני מוסרת שיעורים לנשים פעמיים בשבוע, ויש גם שיעורים שאני מוסרת לפני סטודנטיות יהודיות שלומדות כאן באוניברסיטה. יש לנו בארגון בערך מאתיים תלמידים צעירים. חלק מהשיעורים הם השקפתיים, חלקם בענייני הלכה ולפני חגים אנו גם עוסקות בענייני החג הקרב. פעמים רבות אני נעזרת בשיעורים שאני קוראת ושומעת בהידברות. לפעמים אני מאזינה לשיעורים של הרבנית ימימה, ולעתים אנו עושות יחד פעילות חווייתית ומיוחדת לכבוד החגים".

יעל לוי בפעילות קירוב

כיצד נראית השבת אצלכם?

"השבתות הן חלק חשוב מאד בפעילות הקירוב. אפשר ללמד אדם תורה והלכות שבת, אבל כל עוד הוא לא רואה ולא חי את זה במו עיניו, הוא לא יהיה חלק מזה. אנו מנסים בכל שבוע להזמין אלינו אורחים ותלמידים הזקוקים לכך. תלמידים של בעלי ותלמידות שלי מהמדרשה של מורשה באים אלינו הביתה וחווים מהי שבת אמתית. אנו משתדלים לשמור איתם על קשר מעבר לשיעורים עצמם, ומזמינים אותם להתארח בשבת. לבעלי יש טבלת אקסל מסודרת בה הוא רושם מדי שבוע את מי הזמין, וכך הוא יכול לעקוב מי לא הגיע עדיין וכדאי להזמינו. וכמובן, יש גם כאלו שמגיעים להתארח מרצונם שוב ושוב, ויש שמוזמנים תוך כדי שיחה אקראית באופן ספונטני, בלי קשר לטבלה. העיקר שביתנו פתוח לרווחה, והם יודעים שאנו מחכים להם ואוהבים שהם מגיעים.

"את ההכנות לשבת אני מתחילה בדרך כלל ביום חמישי בצהריים. עוד קודם לכן – ביום רביעי אני עורכת קניות, וזו, אגב, מטלה זריזה וקלה מאוד אצלנו: מזמינים את הקניה, ותוך תשעים דקות כל המוצרים מגיעים עד לבית. במהלך הקניה אני יכולה לקבל טלפון מהעובד בחנות, שמברר בדיוק אלו עגבניות אני מעדיפה – רכות או קשות, ומעדכן אותי אם נגמר החלב שביקשתי… כך הקניות לשבת נעשות במהירות, וכלל לא מכבידות על ההכנות.

"ביום חמישי אני חוזרת מבית הספר מוקדם יותר, בשעה שתיים, ומיד נכנסת למטבח ומסתערת על הבישולים. עד ארבע וחצי אני מספיקה לבשל את כל סעודות השבת, ולפעמים גם אופה חלות. ברוך ה', יש לי מתכונים מהירים ולא מורכבים, ובזמן הזה אינני עונה לטלפונים ומתמקדת אך ורק בהכנות. כשאני יוצאת לאסוף את הילדים מבית הספר, כל הבישולים כבר מוכנים לכבוד שבת.

"העוזרת מגיעה גם היא ביום חמישי ומנקה את הבית, מגהצת כביסה ומסדרת, וכך, ליום שישי לא נשארת לנו שום עבודה. ביום שישי אני חוזרת מהעבודה יחד עם הילדים בשעה אחת, ולפנינו זמן רגוע ללא לחץ. אנו נחים מעט, וכבר מגיעה שבת.

"בליל שבת מגיעים רוב האורחים, ויחד אנו משוחחים, שומעים דברי תורה ושרים. האורחים מגלים כמה טוב להתנתק מכל התקשורת והטכנולוגיה שמקיפה אותנו כל השבוע ללא הפסקה. בשבת פתאום יש זמן להקשיב אחד לשני, ליהנות עם האנשים היקרים לליבך, ולחוש נעים וטוב עם עצמנו.

"בדרך כלל, העוזרת לא מגיעה אלינו בשבת, ואני מנקה את הכלים לאחר הסעודה, כשבעלי עוזר לי בכך. בשעה שאני עומדת ושוטפת את הכלים, אני תמיד חושבת איזו זכות יש לי להאכיל יהודים. שהרי אותה מלאכה יכולה להיות מעייפת ומכבידה, ויכולה להיעשות עם הרבה אהבה ולהפוך לקלילה ונעימה. הרבה תלוי בחשיבה שלנו. למדתי גם לא להתבייש ולבקש עזרה: פעם, כשהאורחים הציעו את עזרתם, מיד הייתי דוחה אותם ומסרבת. עם הזמן למדתי להגיד להם במקרה הצורך לפתוח לבד את המקרר ולקחת שתיה בכוחות עצמם, וגם לקבל מהם עזרה – אם הם מציעים. כך קל לי יותר לארח, וגם הם שותפים ומרגישים 'בבית'.

"לעתים רחוקות, אם עבר עלי שבוע מעייף מדי, ואני מרגישה צורך בשבת שקטה ומשפחתית יותר, אז אנו לא מזמינים אורחים. אלא שבשבתות כאלו בתנו הגדולה מתגעגעת לאורחים ומתלוננת ש'משעמם כאן. למה אין אורחים השבת?'. ברוך ה', אנו נהנים מהזכות ואוהבים מאד את סעודות השבת מרובות האורחים. אנו חשים התרגשות ללכת יד ביד עם האנשים, וללוות אותם בדרך החדשה והבלתי מוכרת להם. תהליך ההתחזקות שלהם עדין מאוד, ולא תמיד הם בוחרים לחזור בתשובה. אבל אנו משתדלים לעמוד לצידם, לאהוב אותם איך שהם, עם הבחירות שלהם, לעודד ולהשיט יד, ופותחים להם את ביתנו בשבתות ובמשך השבוע באהבה גדולה".

מה מזג האוויר אצלכם עכשיו?

"עכשיו שורר קיץ בצ'ילה. בסביבות 28-30 מעלות. אבל ברוב חודשי השנה קר פה מאוד, צ'ילה נחשבת למדינה קרה. אישית, אני לא מחבבת את מזג האוויר הצ'יליאני. במשך החורף הארוך אני מחכה לקיץ בקוצר רוח, אך כאשר מגיע הקיץ – מתחילה החופשה, ואנו נוסעים לבקר בארץ הקודש, ושם זו בדיוק העונה ההפוכה, ואני שוב סובלת מהקור…"

(צילום: shutterstock)

מה המצב הפוליטי במדינה?

"עד לפני כמה חודשים, המצב כאן היה רגוע מאוד. כינו את צ'ילה 'המעיין של אמריקה'. אך לפני זמן קצר העלו את מחירי התחבורה, ואנשים יצאו להפגנות נגד השלטון. המפגינים שרפו פחים ברחובות, ועוררו מהומות גדולות. גם מחוץ לבניין שלנו נערכה הפגנה, ואני חששתי לצאת מהבית. ביום אחר ראיתי בבית המרקחת תורים ארוכים, ויחד עם השריפות וההפגנות הסוערות נזכרתי בתקופה בה גרתי בוונצואלה. גם שם התחוללו מהומות נגד הממשלה והרגשתי שאין לי כוח לחוות שוב את הפחדים והסכנות הללו. אמרתי לבעלי שאם המצב ימשיך ויתדרדר, נעזוב את צ'ילה. אולם בינתיים החלה החופשה, והמהומות נרגעו מעט. כעת כולם מחכים במתח לראות מה יקרה, ואנו קיבלנו תזכורת שבשום מקום בעולם יהודים לא יכולים לחיות בנחת. המקום שלנו הוא בארץ הקודש".  

האם אתם חשים באנטישמיות?

"כן, יש אנטישמיות בצ'ילה. יש כאן הרבה מוסלמים, וכשהמצב בארץ קצת לחוץ, מיד מרגישים גם פה את הכעס כלפי היהודים. בחסדי ה' לא חווינו אלימות ממש, ובעלי גם הולך ברחוב עם כיפה, אבל משפטי שנאה יצא לנו לשמוע פה ושם. לא מזמן בקשנו להוציא ביטוח נסיעות לאחד התלמידים, ומישהו עבר לידינו וסינן: 'טוב שאני לא נוסע אתכם, יהודים מפחידים'. שתקנו והתעלמנו, אך זה היה מאוד לא נעים".

כיצד מתכוננים אצלכם לחגים? 

"בקהילה שלנו מקדישים הרבה מחשבה לפעילות לפני החגים. פעם בחודש יש מפגש לנשות הקהילה עם תוכניות מגוונות, מסיבות ואוכל טעים. לפני פורים זהו מפגש סטאנד אפ קבוצתי, נותנים במה לכל מי שרוצה לשיר ולהציג וכולן נהנות וצוחקות יחד, לפני פסח יעשו תכנית אחרת שקשורה לחג, בל"ג בעומר יעשו 'על האש', וכך הלאה.

"בנוסף לכך, גם אנו מכינים פעילות לסטודנטים, בהתאם לחג. הפעילות של פורים הייתה פעילות הפתיחה של 'מורשה 2020', כי רק עכשיו שנת הלימודים מתחילה, וזהו המפגש הראשון שלנו עם הקבוצה החדשה.

"בליל פורים עצמו הייתה קריאת מגילה בבית הכנסת, ולאחריה מסיבה עליזה: כל ילדי הקהילה התחפשו ונערכה ביניהם תחרות תחפושות. אכלנו סעודת פורים משותפת עם חגיגה גדולה.  גם קריאת המגילה הייתה מיוחדת מאוד, יחד עם כל הסטודנטים".

האם ביקרת בארץ, ומתי?

"בכל שנה בחופשה אנו נוסעים עם התלמידים לארץ. ב'מורשה' יש שלושה טיולים שונים, לפי רמת התלמידים ובחירתם: יש תלמידים שרוב היום מטיילים, ורק בלילה משתתפים בשיעור תורה. יש מסלול שני – לצעירים שלמדו יותר משנה אחת – והם מחלקים את יומם בארץ: במחצית היום הם לומדים תורה ובמחצית השנייה מטיילים. המסלול השלישי מיועד לבחורים שרוצים להתחזק ולבנות שנוסעות למדרשה. הם כבר נשארים בארץ למשך חודש, וטועמים את חיי התורה לעומק.

לאחר שהתלמידים מסיימים את שהותם בארץ, וכבר לא זקוקים לליווי הצמוד שלנו בטיוליהם, אנו נשארים עוד מעט ומבקרים אצל בני משפחותינו. הם גרים בראשון לציון, ופעם בשנה אני יכולה לפגוש אותם ולהשקיט מעט את הגעגועים".

מוצר שאין להשיג אצלכם, או שהיית שמחה שאביא לך מהארץ?

"יש פה הכול בכשרות מצוינת, אם כי יש דברים ספציפיים שמהווים פינוק קטן עבורי: לפעמים חסר כאן חלב ישראל, לפעמים חסרים תבלינים, וכשאני קונה לי 'מקופלת' בארץ, אני נזכרת בטיולים שערכנו בילדותי בארץ, ומתענגת… גם ילדיי אוהבים את הממתקים הישראליים: במבה, ביסלי, וכמובן – שוקולד מקופלת".

שתפי אותנו בסיפור שיכול לקרות רק אצלכם

"זה לא ממש סיפור, אלא אנקדוטה חורפית קטנה: הבתים כאן מחוממים בחימום תת רצפתי המשותף לכל הבניין. אם כל הדיירים מדליקים יחד – החימום יוצא זול מאוד, אך אם רק אחד הדיירים מדליק – המחיר עלול לצאת יקר בהרבה. עם זאת, כשדייר אחד או כמה מדליקים – זה משפיע גם על האחרים, הגרים בקרבתם, למרות שרק מי שהדליק ישלם את העלות. וכך, אפשר לראות אותי לא פעם מטפסת על המיטה ונוגעת בתקרה שמעליי כדי לבדוק – האם השכן מלמעלה הדליק את החימום? אם התקרה חמימה סימן שהוא הדליק – ואוכל גם אני להדליק ולא יהיה לי יקר…".





קרדיט – פורסם לראשונה