9 במאי 2021

מתכונים

מתכונים במהירות ובקלות

דעה | מה הסיבה שלכם?


מכר אמריקני שהיגר לישראל סיפר שבכל שיחה עם ישראלי יגיע השלב שבו יישאל, ״נו, איך המדינה בעיניך?״ בהתחלה הוא השתאה מכמות העניין שהישראלים גילו באיך הם נראים בעיניו. לאחר מכן התרגל, עד שלבסוף למד לענות בישראלית עוקצנית: “אתה יורד בנתב״ג והולך ישר”.

ישר, ימינה או שמאלה, לאן שלא תביט, מרוב ישראלים קשה לפעמים לראות את המדינה. אנו מדינה שעפה על עצמה עד כמה היא מרכזית והיסטורית, לפעמים גם ברמת ההיסטריה. כל ילד יודע שכאן המקומות הקדושים בעולם, וכל פנסיונרית יודעת שמציון תצא תורה, וסטארטאפים, מדענים, רפואה ומעבדים. אך בכל זאת מדי שנה, כשמתפרסם שישראל מתברגת במקומות הגבוהים של מדד האושר הבינלאומי, מתמלא האוויר בפריחת סביבונים של היסוסים: אנחנו? מאושרים? מי שמח כאן? מי קבע את זה? הקרן החדשה לכלכלה? בטח שמאלנים מהאו”ם־שמום, שהחמוצים האלו יגידו לנו שאנחנו מאושרים? שילכו לחפש. 

האושר של השכן תמיד ברור יותר. אך מה באמת עושה אותנו למאושרים? אושר היא מילה גדולה כסופרמרקט, לכן שאלתי את חבריי, מכריי ורשתותיי המורחבות, מה הסיבות להיות שמח בישראל 2021. 

צילום: דויד פרץ
בטוב טעם. ארבעים שנה במדבר עם מן, שואה, תקופת הצנע, אמא יהודייה או אמא ערבייה. יהיו הסיבות אשר יהיו, צריך להודות, אנו מדינה עם אובססיה לאוכל. מאז יצאנו מהסגר, המסעדנים ויצרני החגורות מחייכים מחדש, עם ישראל הוא עם אוכל. זו לא רק הכמות. לפעמים זה מרגיש שאלפיים שנות גלות היו בסך הכל שלב המחקר והפיתוח במזימה אלוהית לעצב את החך האולטימטיבי דווקא כאן. המתכון פשוט: ערבב את כל המטבחים וחומרי הגלם מכל המדינות שאליהן נפוצות אימהות אבותינו. 

מהודו ועד קושטא, מווילנה וממרקש, מהבית התאילנדי ועד המקסיקני – אם זה בועט ויש בו צרחות, אל תקראו למשטרה. בניגוד לשמועות, שום ילד לא אוכל מפחד שהשוטר יבוא, ילדים אוכלים יפה רק כי זה טעים.

אז אנחנו אלופי העולם בילדים ובפחמימות מנחמות, מעצמה טבעונית כפרה עליהם, ואין טרנד הזוי שלא יגיע לכאן די מהר ותכף ישתלב בשולחן החג. זה לא היה קל, היינו צריכים לעבור תקופות מעברות וצנע, חטיפות ילדים ומתכונים לעוגות מקרטון ביצים עם חול מדבר ושמן קיק. אולם בשנים האחרונות עולה ומתברר שמכל שילוביו ועדותיו, המטבח הישראלי חולץ מקטלוגים של חברות רהיטים והפך למציאות נלעסת, נמזגת ונבלעת. אם זה חומוס אבו חסן או חומוס אבו ברקוביץ, פלאפל ״הרכב זאת בעצמך״ באיקאה או פלא אפל של קוסמי פטרוזילה וסביח. האוכל הישראלי נוכח בכל מקום והוא דעתן, פלצפן וגאוותן מהסוג שלא מספיק לו לדעת איך עושים את זה כמו בחו״ל, אלא איך מביאים את הטוויסט הישראלי למתכונים מסורתיים. 

ככה נולדו דברים מוזרים כמו צ׳יזבורגר על מצה, סושי בטעם במבה ובמבה בטעם נוגט, שוקולד אריסה וספגטי בפיתה. שמח עם אגרופים בבטן הישראלית וצרבת למבקרי מישלן. ואם כבר מדברים על הצרפתים, בשנתיים האחרונות הוכח שאם מדריך מישלן לא יבוא אלינו, אנחנו נבוא אליו, לפריז, ללונדון ולברלין, ונראה לו מה זה. אסף גרניט, אייל שני, מושיק רוט, מאיר אדוני וגל בן־משה כבר מראים לגויים מאיפה מפולט הדג על מצע קרם ביסלי וממרח סתמי, במאה יורו למנה. 

צילום: דויד פרץ
עושים עניין. יש מעט מדינות שבהן שירי פופ נכתבים בידי משוררים או מחזאים, ועוד פחות מדינות שבהן בשירים מתגאים כמה טוב לחיות במקום אחר. אחרי עשורים שבהם הטיפו לנו שהייאוש נוח בלונדון, הטלוויזיה הישראלית הפסיקה להיות מייאשת והפכה את הייאוש כאן ליותר נוח. דווקא אל מול תחרות שפעת הערוצים והיוטיוברים מכל העולם, תוכניות הטלוויזיה הכי מעניינות של השנים האחרונות היו ישראליות וגם עסקו במישרין בישראליות. אחרי עידן ארוך של ג׳אנק־פורמט מיובא מחו״ל, ועריצות ה־פר־סו־מות, דווקא כשהפסקנו לשלם קיבלנו סוף סוף תמורה לאגרה בערוץ הממללכתי – ״כאן 11״. פתאום הדבר הכי מעניין היה לראות את עצמנו במראה מדי ערב גם אחרי החדשות. ואולי דווקא בגלל החדשות שנראות כלקוחות מסרט בדיוני. מנאייכ, חזרות, מותק בול באמצע, פמת”א, טהרן, שעת נעילה וקופה ראשית גילו שמציאות הזויה יוצרת טלוויזיה מעולה. 

הסערה סביב “חזרות” והזליגה שלה מהמסך אל המציאות הוכיחו שההספדים על מהדורת השבט היו מוקדמים למדי. אחרי שנות גלות והתבטלות בערוץ 2 ובניו, דווקא כשנדמה שאש התמיד הפכה לגחלים עמומות בשדות האח הגדול, חזרה המדורה הטלוויזיונית להתלקח מן השמחה, העצב והעצבים שבנו. המסך הקטן גדל והתנייד, והטלוויזיה הפכה להיות המקום שבו צ׳יזבטים ומיתוסים יוצרים אתוס ישראלי חדש לשבטי הארץ ב־HD כחול לבן על הטווח שבין K300 ל־K8200. 

במדינה שבה המציאות עולה על כל דמיון, גם דוקו הוא סרט מתח. זמן אמת, שרון, לבנון, ימי בגין, אויבים, מעברות. רבותיי, לא רק שההיסטוריה חוזרת, היא גם מרתקת. אם מצרפים לזה את פאודה, חטופים, שטיסל ובטיפול, אפשר לומר שאחרי שנים שבהן ניסינו להיראות נורמלים וכשאר העמים, אחרי ניסיונות נואשים להביא את ה־שם לכאן, התגלה ש״כאן״ זה הדבר הכי ״שם״ שיש לנו. כן, זה כאב ראש ובלאגן לחיות את השיגעון הזה יום יום, אבל כשאתה ממסגר אותו במצלמה ומרחיק קצת את הפרספקטיבה, אפשר סוף סוף להבין שהתשובה לשאלה הכה ישראלית – ״תגידו לי חברים, נו, אני יפה?״, היא – לא בטוח, אבל אתה מה זה מעניין.

צילום: דויד פרץ
ארץ ישראל יפה. המון תשובות קיבלתי לשאלתי מה הסיבות להיות שמח כאן. החיסונים והיציאה מהקורונה בהחלט כיכבו, ובין התשובות ששמחו אותי במיוחד היה גם המגוון הנפלא של מוזיקה ישראלית. אך היתה תשובה שחזרה שוב ושוב ובלטה – כי יפה כאן. 

שנת הקורונה הכריחה אותנו לתור את הארץ לאורכה ולרוחבה לעומקה ולגובהה, ולגלות מחדש את שידעו אבותינו המרגלים – שטובה הארץ מאוד מאוד. וגם אם אין לנו יערות אפלים ושלכת ענבר, הרי שיש לנו גאיות, עיינות, מדבר ותהומות לתור, לגלות לראשונה או מחדש, ולהתפעם מהמגוון העצום שכמה מאות קילומטרים מזמנים לנו כאן. מהשלג בחרמון ועד השמש באילת, מנוף הקדומים של ים המלח ועד חופי גורדי השחקים של הים התיכון, ולאורך כל הבין לבין, לא נותרו אבן שלא הפכנו ושביל שעליו לא הלכנו לטייל. 

למצוא שלל אגמים נעלמים, ואדיות חשופים והר טרשים קירח שהיו כאן מאז ומתמיד, אבל הראש הישראלי ממציא לנו פטנטים, המכשפה והחלבן, שבע תחנות בגן עדן, סקי חולות במדבר, עם ארוחה בדואית. כשאין ברירה, אנו אלופי העולם בלמכור חול לחולונים. ולעשות הרבה רוח מן המעט. 

בשבתות, בחול המועד, ובעיקר בין הסגרים, נחילי תיירות הפנים הוכיחו השנה שזה שיש לנו ארץ לא גמל אותנו מחדוות הנדודים. עדיין יש לנו קוצים במקום שבו נהוג לשבת, ואם אין, הרי שניסע כמה דקות דרומה או צפונה ונמצא את הקוצים הנדירים של שמורת החרולים הנאלמים, לא נספר לאף אחד, שחס וחלילה המקום לא יתמלא בעוד ״מטיילים ישראלים״, ואיכשהו תמיד נופתע שבסוף הם מגיעים, ועימם רכב הגזלנגלידה, פקחים של הרט״ג, הורים ששואלים מה הסיסמה לוויי־פיי, והמוני ילדים עם שקית במבה וכובע טמבל מוסווה למצחייה הפוכה, מגלים שאחרי 73 שנה יש לנו ארץ שיכולה להיות גיהינום וגן עדן, ולרוב גם בו בזמן. 

חג עצמאות שמח. 





קרדיט – פורסם לראשונה

דרגו את המתכון
[סה"כ: 0 ממוצע: 0]