27 בינואר 2023

מתכון לי

מתכונים במהירות ובקלות

דעה | במקום ממלכתיות, מלבים אנרכיה


ישראל נכנסה לשבוע השלישי של המגיפה. עשרות חולים חדשים מאובחנים בכל יום; מאות כבר נשאים; עשרות אלפים נשלחים לחופשה עד להודעה חדשה; וממשלת ישראל והצוותים המקצועיים עובדים מסביב לשעון כדי לנהל מדינה במצב חירום. התבוננות במפת העולם אינה מעודדת.

הקורבנות רבים והדמיון מתמלא בתרחישי יום הדין של מגיפות העבר. אבל בצד כל המאורעות הללו, דומה שהמציאות הישראלית עולה על כל דמיון. בעוד בצד אחד ברור לכל שאנו בעיצומו של משבר בריאותי וכלכלי חסר תקדים, בצד האחר מנסים בכל הכוח לייצר דווקא, ונוסף על כך, משבר משילותי־פוליטי, כאוס ציבורי, על גבול האנרכיה. 

כשהדבר נעשה בציוצים חסרי אחריות של פרשני שמאל, זה אמנם מכעיס, אך לא לגמרי מפתיע. אבל כשהפוליטיקאים עצמם מצטרפים למסע ליצירת פיצול אישיותי מכוון בקרב הציבור, זה כבר מדאיג. כך הכריזה, למשל, קארין אלהרר כי "מפלגת הליכוד סוגרת את כנסת ישראל בחסות הקורונה. כל דבר אחר שיספרו הוא פשוט שקר".

מרב מיכאלי הזהירה: "נתניהו הופך מגיפה לבעיה של ביטחון לאומי. זה מאפשר לו להשתמש באמצעים לא דמוקרטיים… אבל מה שנוח לנתניהו, מסוכן למדינת ישראל". ובוגי יעלון הסביר: "למי שעדיין לא קולט… הוא משתמש בחוסר אחריות באיום הקורונה, מנטרל את בית המשפט, פוגע במכוון בפיקוח הפרלמנטרי הדמוקרטי של הכנסת".

את שיאה של ההפקרות הלאומית חתמו דבריו של יאיר לפיד, שפורסמו לאחר שהציבור נקרא להיכנס להסגר עצמי: "תשאלו את עצמכם באילו מדינות ממשלה לא נבחרת מודיעה לאזרחים שאסור להם לצאת מהבית". במילים אחרות, ממשלה לא לגיטימית קבעה הסגר לא לגיטימי ואין סיבה לציית לו. הפקרות.

נהוג לומר שאין שופטים אדם בצערו. אבל הדברים הללו לא נאמרו בשל צערם של אומריהם, אלא דווקא מתוך ניצול ציני של מצוקת אזרחי המדינה. כשזולתם שקועים במשבר, דווקא ברגעים הקשים, לא רק שהם אינם מפגינים אחריות לאומית ומצטרפים לממשלה ללא סייג, הם אפילו אינם טורחים לנצור את לשונם.

במקום זאת, הם מסתערים על מצוקת הציבור ומנסים בכוח להדביקו בשיבוש דעתם. להמציא לו תיאוריות מפוברקות וקונספירטיביות על הקשר שבין המגיפה לפוליטיקה. לזרוע פחד וחרדה, לא מן האיום האמיתי, לא מן המגיפה עצמה – אלא מן הממשלה שעושה הכל כדי להגן עליו. 

הרגעים האלה מעוררים תוגה נוסטלגית. געגועים לממלכתיות של מנחם בגין שהצטרף ללא היסוס לממשלת חירום לאומית, כשר בלי תיק, על רקע מלחמת ששת הימים. געגועים לאחריות הלאומית שגילה בנימין נתניהו כשלקח על עצמו את תפקיד המסביר הלאומי במבצע עופרת יצוקה, וכראש האופוזיציה הסתובב בעולם ודיבר בשבחה של ממשלת ישראל ובצדקת דרכנו בלחימה.

מדוע זה לא קורה היום, מתבקשת השאלה? הכיצד זה שהם צופים במדינה הנתונה לאיום המגיפה, וכל עניינם הוא חישוב פוליטי קר של עוד אצבע לקואליציה, ולא יד ורגל למדינה? הממלכתיות, לצערנו, מתה. האמת היא שהיא אף פעם לא היתה נחלתם. ובמקומה, בל נתבלבל, הם אינם מקדמים דמוקרטיה, אלא כותבים מתכון לאנרכיה.





קרדיט – פורסם לראשונה