27 בנובמבר 2021

מתכון לי

מתכונים במהירות ובקלות

איך מכינים את הקיגל של הרב? מתכונים סודיים מבית המדרש


כשלמדתי בישיבה התארחתי עם חבר בסעודת שבת בביתה של הרבנית אילנה בלידשטיין זכרונה לברכה. בסוף הסעודה, כשעמדנו להיפרד לשלום, היא ביקשה: "רק אל תגידו לי שהאוכל היה טעים. את מי זה מעניין אם האוכל היה טעים? אתם יכולים להגיד שהדיבור היה משמעותי, שהשירה הייתה מרוממת, אבל בבקשה, אל תדברו על האוכל, זה בכלל לא חשוב". אני לא זוכר אם האוכל אכן היה טעים, וגם מן השירה והדיבור סביב השולחן נותרו בי רק רשמים קלושים, אבל את המשפט הזה אני נוצר. ועד היום, כשאני מחמיא על אוכל, בבית או מחוצה לו, תמיד מנקרת בי שאלתה של הרבנית אילנה: את מי בכלל זה מעניין? וכשאשתי, או אמא שלי, שואלות אם יש מאכל שאני מעדיף, אני עדיין משיב במבט מבולבל: מה זה משנה?

"יהודים לא מדברים על אוכל", כתבה לי רעייתו של אחד מרבותיי, כשביקשתי לגשש דרכה את האפשרות לצרף אותו לכתבה. לא יעלה על הדעת שתכתוב בעיתון איך הרב שלך מכין שניצלים"

רק דבר אחד יכול להדליק אצלי ניצוץ ביחס אל האוכל: כאשר אני זה שמכין אותו. פתאום כל גוון של טעם מקבל משמעות, ואני ירא שלא אוסיף ולא אגרע, ככוהן גדול בעבודתו. בין שמדובר בחומוס ביתי, בממרח זיתים או במגוון סוגים של שייקים, ומעל כולם: הקיגל. קיגל האטריות הירושלמי שאת צורת הכנתו קיבלתי מהרב יוסף צבי רימון, רב המועצה האזורית גוש עציון.

ציור: רננה אנסבכר

אני זוכר איך הופתעתי כשהרב רימון הזמין אותי לביתו ללמד אותי את מלאכת ההכנה. כשנכנסתי אחריו למטבח הרגשתי קצת כמו אותם תלמידים מן הגמרא, שנכנסו אחרי רבותיהם אל בית הכיסא או אל חדר המיטות כדי ללמוד מהם הלכות. מוזר היה לי לפגוש אותו במקום הזה, במקום שבו עוסקים במרחבים הנמוכים של החיים. אבל מהר מאוד החיוך והזרימה של הרב רימון כבשו אותי, והרגשתי שקיבלתי באותו הערב מתנה גדולה. לא רק השיטה שלו להכנת קיגל, שבגרסה שעברה עיבוד אישי שלי קוצר מחמאות כבר שנים רבות, אלא גם משהו בחומת ההפרדה שבין רוח לחומר, בין תורה לאוכל, שנסדק בי מאז.

הרב יוסף צבי רימון. צילום: יהושע הלוי

"יהודים לא מדברים על אוכל", כתבה לי רעייתו של אחד מרבותיי, כשביקשתי לגשש דרכה את האפשרות לצרף אותו לכתבה. "למדת הרבה תורה מהרב שלך, ואם אתה רוצה לדבר על צדדים אנושיים יותר, אתה יכול לעסוק בגמילות חסדים וצדקה, אבל לא יעלה על הדעת שתכתוב בעיתון איך הרב שלך מכין שניצלים". ואני כל כך מזדהה איתה. אבל תורה היא וללמוד אנו צריכים, ולכן המשכתי לנסות, ופניתי אל שלוש דמויות שעיצבו את עולמי הרוחני, כדי לקבל הצצה אל המפגש שלהן עם העולם הקולינרי.

תפריט מדויק ומוקפד

בשיעור ג' למדתי במשך חצי שנה בישיבת ההסדר "אורות שאול", ושם פגשתי את מי שהפך מאז לכתובת ראשונה עבורי בכל דילמה תורנית וערכית – הרב יובל שרלו. אחד הדברים שהרב שרלו דיבר עליהם בישיבה היה "עוז החיים הטבעיים", מושג הלקוח מתוך קטע בספר "אורות" של הרב קוק, שמתאר איך בעולם של גאולה אנחנו צריכים לתת מקום גם "לעינוגי החושים הרוחניים והגשמיים". אני, שבאותם ימים הקפדתי שלא יעברו עשר דקות מן הרגע שנכנסתי אל חדר האוכל ועד הרגע שחזרתי לעמוד מול הסטנדר בבית המדרש, התקשיתי לקבל את הרעיון. "מי שיקדיש את שנות הישיבה שלו לעיסוק בעוז החיים הטבעיים לא יֵצא תלמיד חכם", קבעתי במאמר דעה חריף בעלון הישיבתי.

קיגל

של הרב יוסף צבי רימון

מרכיבים

חבילת אטריות דקות

½ 1 כוסות סוכר

½ כוס שמן

3 ביצים

מלח ופלפל

 

אופן ההכנה

שמים כוס סוכר וחצי כוס שמן בסיר גדול (במקביל מחממים קומקום מלא במים).

מחממים על אש בינונית כמה דקות עד שנוצר נוזל חום (לא להמתין יותר מדי).

מוסיפים 5–6 כוסות מים רותחים (יש להיזהר מנתזים בהוספת הכוס הראשונה).

מחממים על אש גדולה עד לרתיחה.

מוסיפים את האטריות יחד עם עוד ½ כוס סוכר, כף וחצי מלח וכפית פלפל שחור גרוס (או קצת יותר מכפית של פלפל רגיל).

מרתיחים על אש גבוהה 6 דקות.

מכבים את האש וממתינים 45 דקות. מוסיפים 3 ביצים.

מכניסים לתבנית (מתאים לשתי תבניות אינגליש קייק או תבנית אחת גדולה).

אופים 60–75 דקות בחום בינוני

(180 מעלות).

"למדו איתי בישיבה חבר'ה כאלה", מספר לי הרב שרלו. "אחד מהם היה קוצב לכל ארוחה שבע דקות על השעון, והיום הוא תלמיד חכם חשוב. אבל אני אף פעם לא קיבלתי את הדרך הזו".

הרב, איזה מקום תופס אצלך האוכל היום?

"באופן כללי התפריט שלי הוא מאוד מדויק ומוקפד. לא רק בנושא הכשרות, שהוא מובן מאליו, אלא קודם כול בכמות האוכל, שתהיה מצומצמת כפי מה שאני צריך. אחר כך באיכות שלו, שיהיה אוכל בריא ואורגני עד כמה שאפשר. אחר כך יש סוגיות ערכיות: למשל, הפחתּי מאוד את אכילת הבשר, גם מסיבות צמחוניות מוסריות וגם מטעמים אקולוגיים. בשר של יונקים אני לא אוכל בכלל, וגם בבשר עוף אני משתדל להמעיט מאוד. כך שבסופו של דבר התזונה שלי עשויה בעיקר מדגים והרבה ירקות".

יוצא לרב לראות את המטבח מבפנים?

"מה זאת אומרת? אני מכין שבתות שלמות, מתחילה ועד סוף".

צילום: אריק סולטן
הרב רונן בן דוד. צילום: אריק סולטן

זו מסורת שהגיעה מהבית?

"להפך. אבא שלי לא היה מכין אפילו חביתה. אבל כבר כשהייתי ילד, ושני ההורים שלי עבדו עד מאוחר, הייתי צריך להכין לעצמי ארוחת צהריים לבד. ומאז אני מרגיש נוח במטבח".

ואיך החוויה של הבישול?

"העיקר מבחינתי זו החוויה הטכנית של זריזות ויעילות. גם שיהיה טעים כמובן, אבל השאלה שעומדת לנגד עיניי במטבח היא איך לתזמן את הבישולים כך שלא תתבזבז אפילו דקה בהמתנה לתנור בין תבשיל אחד לשני, ושצריך יהיה לשטוף בסוף כמה שפחות כלים".

ציור: רננה אנסבכר

אחת התופעות התרבותיות הכי חזקות בשנים האחרונות היא הנושא של האוכל והבישול. תוכניות ריאליטי שלמות מוקדשות להכנת אוכל. איך הרב רואה את ההתפתחויות האלו?

"קודם כול, אני לא צופה בריאליטי. אני לא צופה בכלל בטלוויזיה, אבל גם לו צפיתי בטלוויזיה, לא הייתי צופה בריאליטי. תוכניות ריאליטי הן בעיניי, ואני מנסה למצוא מילה מדויקת, דבר מטומטם. אני יכול להבין את החלל שהריאליטי ממלא, ואת הסקרנות להציץ לעולמות של אנשים אחרים. אבל בתוכניות הללו הכול כל כך מניפולטיבי באופן כפול ומכופל, כולל בשלבי ההפקה והעריכה, והייתי רוצה שנמצא דרך למלא את החלל והצורך הזה בדברים גבוהים יותר.

"תרבות האוכל כשלעצמה היא חרב פיפיות, 'למֵימינים בה – סמא דחיי, למשמאילים בה – סמא דמותא'. היא באה יחד עם התרבות המתפתחת של הכושר והפעילות הגופנית. שני הדברים יחד יכולים לבטא התייחסות מכובדת כלפי הגוף והאוכל וחיי העולם הזה, כולל ההנאה הפשוטה והבריאה של החיים. ובמובנים האלו זו תרבות שאני מכבד ומעריך ואפילו משתדל לחקות. אבל מצד שני יש בשתי התנועות הללו, של האוכל והכושר, את היכולת להפוך לעבודה זרה וביטול תורה במובן העמוק של התמכרות להבלים מתוך ניסיון למלא את הריק שנוצר מתוך בטלה ושעמום".

ירקות מבושלים

של הרב יובל שרלו

אופן ההכנה

זה לא בדיוק מתכון ספציפי, אלא צורת ההכנה של מגוון ירקות מבושלים.

מטגנים בצל ושום.

מוסיפים את הירק הרצוי בתוספת עשבי תיבול ותבלינים.

מטגנים זמן קצר.

מוסיפים רסק עגבניות או עגבניות מרוסקות.

מבשלים על אש נמוכה.

הליבה היא לא בהוראות ההכנה, אלא בטאץ', ביכולת לקבוע את המינון של המרכיבים השונים, לדעת מתי לעצור את הבישול וכן הלאה. זה מה שקובע בסוף אם התבשיל יוצא טעים או לא.

ואיך נראית תרבות האוכל האידיאלית בעיני הרב? מהי תרבות האוכל של התורה?

"אני רואה את תרבות האוכל של התורה בצורה של פירמידה. בשלב ראשון, יש בה הכרה עמוקה בקיומו של העולם הזה, בלגיטימציה שלו, בברכה עליו. בתורה אפשר לראות חיבור לקמאיות הכי בסיסית של ההנאה מהאוכל: התורה מדגישה שהמן היה כצפיחית בדבש, ובמקומות  רבים בתנ"ך האוכל הטעים תופס מקום מכובד. בשלב שני, אני תמיד משתדל שהאוכל יהיה פלטפורמה והזדמנות לשיח משמעותי. הוא לא יכול להישאר רק ברובד הטבעי שלו – 'שלושה שאכלו ולא אמרו דברי תורה כאילו אכלו זבחי מתים'. לכן יש קשר עמוק ביהדות בין סעודות לבין עולם הקודש, בשבתות ובימים טובים. הייתי רוצה שגם בביקורת מסעדות או בתוכניות אוכל יהיה עיסוק בשאלה על מה דיברנו במהלך האכילה ומה צמח מתוכה. בשלב השלישי, מגיעה ההתעלות מתוך האוכל אל מרחבים אחרים. אני מקפיד לומר את ברכת המזון בקול, מילה במילה. ברכת המזון, כפי שאני מבין אותה, לא באה לומר שהאוכל אינו חשוב ושהעיקר הוא בניין ירושלים ולימוד תורה. להפך: היא מבקשת לקחת את התשתית של האוכל הטוב והטעים אל קומות גבוהות יותר, של תיקון עולם".

אבא עושה צ'ולנט

בכל יום שישי בצהריים אבא שלי רוכן על הכיריים, ממלא סיר בינוני בתפוחי אדמה ופולי שעועית ובשר ושוקד על הכנת הצ'ולנט של שבת. ובכל סעודת שבת בבוקר, בלי יוצא מן הכלל, הוא מגיש מן התבשיל לבני הבית, שואל "איך יצא הצ'ולנט?", ולא בא על סיפוקו עד שכולנו מאשרים שהצ'ולנט "בינלאומי", ותוהים בקול איך זה שהוא יצא טעים במיוחד דווקא הפעם. לכן תוכלו אולי להבין את עוצמת השבר המשפחתי, כשבמשחק גנרי כזה של שאלות ותשובות באחד מימי ההולדת העגולים לפני כמה שנים, הוא חשף בפנינו את העובדה שהוא בכלל לא אוהב צ'ולנט. זו הייתה חוויה מטלטלת, כמעט כמו לגלות שהאריה שאהב תות לא אהב תות, וניצלתי את ההזדמנות הזו כדי לעבד אותה קצת יחד איתו.

צילום: אריק סולטן
"ראוי שהרב יקבל תשלום על עריכת חופה". הרב יובל שרלו. צילום: אריק סולטן

עוד לפני שהגעתי לדבר עם אבא על הצ'ולנט, שאלתי אותו על חוויה יומיומית שזכורה לי מהתקופה שבה גרתי בבית. השעה היא בערך שבע בבוקר, אני מתעורר והולך למטבח ורואה אותו, כבר אחרי שחרית ודף יומי, עומד ליד השיש וקוצץ בקפידה מלפפון ועגבנייה ופלפל אדום, כשברקע פועל הרדיו. אינספור פעמים הייתי בסיטואציה הזו, שחזרה על עצמה יום אחרי יום, והאמת היא שתמיד משהו בה היה לי קצת מוזר.

אבא, לא התאים לי לראות אותך משקיע ככה בהכנת סלט מושקע כל בוקר. זה לא קצת בזבוז זמן?

"גדלתי בבית עם אבא שלי, סבא שמואל, שהיה חולה אולקוס והיה צריך לשים לב לתזונה שלו. הוא היה מצטט תמיד את דברי הגמרא על כך שצריך לאכול 'פת שחרית', ולכן היה מקפיד מאוד לאכול ארוחת בוקר אמיתית, ולא להסתפק רק בקפה על בוקר. היה חשוב לו שנאכל בצורה מסודרת, וכך גדלנו. בכל בוקר הייתי רואה את אבא שלי מכין סלט, אז גם אני מכין סלט. זה לא תמיד היה ככה. כשהייתי אברך צעיר הייתי חוטף מהר סנדוויץ' כדי לא לבזבז זמן, אבל כשהתיישבתי בדעתי החלטתי לאכול כמו בן־אדם. ולאט־לאט הרגעים הללו של הבוקר, כשאמא שלכם כבר הלכה לעבודה ואתם עוד לא התעוררתם, ואני עומד וחותך ותוך כדי כך יכול להקשיב קצת לחדשות, הפכו להיות זמן יקר. זמן של יישוב הדעת. ואתה יודע מה, כשאני חושב על זה עכשיו, נדמה לי שהיה בשינוי הזה גם חלק של אסתטיקה. רציתי לחוות קצת את היופי של האוכל, לא לבלוע אותו באופן סתמי".

צ'ולנט

של הרב דוד סתיו

מרכיבים

1 בצל

500 גרם חזה בקר (או בשר גלאט זול מסוג אחר)

חצי כוס שעועית לבנה מושרית מבעוד יום

חצי כוס גריסים מושרים מבעוד יום

4 תפוחי אדמה קלופים וחתוכים

 

אופן ההכנה

מטגנים את הבצל.

חותכים את הבשר ומוסיפים אותו לסיר.

מכניסים את תפוחי האדמה, השעועית והגריסים.

מתבלים בחצי כף אבקת מרק, שום כתוש, מלח ופלפל.

מבשלים על אש גבוהה עד לרתיחה, אחר כך שעה וחצי על אש קטנה, ומניחים על הפלטה עד למחרת בבוקר.

בימי שישי דווקא פחות ראיתי אותך במטבח. ספונג'ה כן, אבל בישולים לא כל כך. רק את הצ'ולנט אתה מכין במו ידיך בכל שבת ושבת. אז מה הסיפור עם הצ'ולנט?

"אני מכין בדרך כלל שני דברים – את המרק ואת הצ'ולנט. מרק כדי לעזור לאמא, והצ'ולנט כי אבא שלי מאוד החשיב את העניין של אכילת חמין בשבת. כשהגעתי לישיבה למדתי את דברי הרמ"א, שמי שלא אוכל חמין חושדים אותו שהוא מין (שאינו מאמין בדברי חכמים שהתירו את השהיית החמין על האש מערב שבת). אבל עוד לפני שהכרתי את הרמ"א, גדלתי על זה מאבא שלי. בכלל, לאבא שלי יש תפקיד משמעותי בחינוך שלי לאכילה. זה לא רק החמין. כידוע, אוכל בשבת זה עניין מאתגר. לנו בבית היו שתי מסורות שהיו מנוגדות למשנה ברורה ולשמירת שבת כהלכתה. מסורת אחת היא שהיו מכינים את סלט הביצים והבצל ('ציבלס') עם סכין גדולה בשם האק־מעסער. שזה דבר שהמשנה ברורה כותב שאסור לעשות, וערוך השולחן מעיד שנהגו כן לעשות. יש לי בן־דוד, ראש ישיבת חברון, אז היה ר"מ בישיבת בריסק. פעם אחת, אני זוכר את הסיפור כמו היום, הוא הזמין אותנו לשבת. ואבא שלי אמר לו שהוא לא מוכן לבוא כי הם מבזים את השבת. בן־הדוד לא הבין למה הוא מתכוון, ואבא שלי אמר לו: כמו שאני מכיר אותך, אתה בטח מכין את הציבלס ביום שישי, ויש לזה טעם של ציבלס מיום שישי, וזה לא כבוד שבת. כשבן־הדוד התעקש שנבוא, אמר לו סבא שמואל: אני מוכן לבוא רק אם תראה לי איך אתה עושה את הציבלס עם ההאק־מעסער בשבת כמו שעשו הסבים שלנו בפולין כל הדורות. וכך היה.

"סיפור דומה היה עם אמא שלי, שהייתה מגרדת לפת וצנון בפומפייה בשבת. כשיצא לאור ה'שמירת שבת כהלכתה', אח שלי משה למד בישיבת 'קול תורה' אצל ר' שלמה זלמן אויערבך, וראה שכתוב בשמירת שבת כהלכתה שאסור לרסק עם פומפייה. הוא הגיע עם הספר הביתה והראה את זה לאמא שלי. אבל סבתא הדסה לא התבלבלה, ואמרה לו: 'אבא שלי היה רב לא פחות גדול מהרבנים שלך, ואצלנו תמיד ריסקו עם פומפייה'. ובזה נחתם הדיון".

צילום אריק סולטן
הרב דוד סתיו. צילום אריק סולטן

למותר לציין שהיום בבית שלנו אנחנו נוהגים כמו המשנה ברורה והשמירת שבת כהלכתה, אבל את הסיפורים אנחנו מספרים, ואת החמין אנחנו מכינים.

אז תכלס אתה נהנה לאכול את הצ'ולנט? זה טעים לך?

"זה ממש לא מעניין אותי. אני לא אוכל אותו כי הוא טעים או לא טעים. אני אוכל אותו כי הוא צ'ולנט".

שאלת רב על בריוש

בימי רביעי אחר הצהריים אני מלמד באולפנת נווה־חנה שבגוש עציון בתוכנית העשרה תורנית ("אתר"ג"). תוכנית יוצאת דופן, במוסד יוצא דופן, שיש בו שילוב של חוכמה וסקרנות ואהבת תורה ויראת שמיים, ומי שעומד בראשו כבר שנים רבות הוא הרב רונן בן־דוד, איש רוח רחב אופקים, בעל משנה חינוכית סדורה ועמוקה המושתתת על תורת הרב קוק (שלה הקדיש גם את עבודת הדוקטורט שלו).

ר'ובלי

של הרב רונן בן־דוד

אופן ההכנה

מושקע, אבל שווה את ההשקעה

המרכיבים (הכמויות למשפחה גדולה)

4 כוסות אורז בסמטי, מבורר ושטוף

לרוטב:

¼ כוס שמן זית

4 בצלים גדולים

6 שיני שום

8 נתחי פרגית

פלפל שחור, חוואיג', פפריקה, קינמון, זעפרן

חבילת גזר

לאורז: מבשלים כמו פסטה (כלומר: בכמות גדולה מאוד של מים רותחים מומלחים) 4 כוסות של אורז (כמובן בסמטי, שיש לו בשומת ייחודית) במשך 8 דקות בערך, עד שגרגירי האורז חצי מבושלים. מעבירים למסננת ושוטפים היטב במי ברז במשך כמה דקות, עד לצינון.

לרוטב: מטגנים את הבצלים ברבע כוס שמן עד להשחמה קלה. מוסיפים 6 שיני שום קצוצות.

מוסיפים 8 נתחי פרגית שכל אחד מהם מחולק לשש (קוביות בינוניות) ומטגנים עד שהפרגיות מלבינות.

מתבלים בפלפל שחור, כורכום, כמון, פפריקה מתוקה או חריפה, חוויאג' למרק, קינמון, הל וקמצוץ שערות זעפרן מושרות במעט מים רותחים.

מוסיפים חבילת גזר קלוף וקצוץ למקלות באורך כ–3 ס"מ.

מוסיפים מים לכיסוי, מערבבים הכול יחד, מרתיחים, מנמיכים ומכבים אחרי 40 דקות.

בסיר גדול בעל תחתית עבה, יוצקים שמן לכיסוי התחתית. מניחים בצפיפות גדולה פרוסות של תפוחי אדמה בעובי ס"מ או קצת יותר. מטגנים עד שהתחתית חומה, מפזרים מעליהם מלח ופלפל.

מוסיפים שכבה של אורז שתכסה היטב אבל לא מהדקים. מעליה שכבה של הרוטב עם כמה שפחות נוזלים.

כך עוד פעם או פעמיים.

חשוב: לא מוסיפים עוד נוזלים. מכאן, הבישול הסופי ייעשה באידוי של מעט הנוזלים שכבר נמצאים בסיר מהרוטב המסונן.

מבשלים כמה דקות במכסה סגור עד שמתחילים להיווצר אדים. מנמיכים את האש למינימום. מכסים את הסיר במגבת עבה או כל כיסוי אחר. אחרי כשעה התבשיל מוכן.

אבל הכי כיף זה לשים על הפלטה לילה שלם ולאכול למחרת בסעודת שבת.

אחד הפרויקטים המשותפים שלנו הוא קבוצת שאלות ותשובות שבה התלמידות יכולות לשאול ככל העולה על רוחן, ולקבל תשובה מצוות הרבנים והרבניות 24 שעות ביממה. עם הזמן הבחנתי שעל כל שאלה שקשורה איכשהו לאוכל, הן בענייני ברכות הן בענייני כשרות, הרב רונן משיב במהירות תוך שהוא מפגין היכרות אינטימית לא רק עם ההלכות אלא גם עם דרכי הייצור וההכנה של מאכלים שונים, בין שמדובר במאפים שמוגשים בסטארבאקס ובין שבהכנה של תבלינים ביתיים. עם הזמן הפנמתי שיש כאן שילוב בלתי רגיל: תלמיד חכם ואיש רוח, שהבישול והגסטרונומיה הם חלק משמעותי ומושרש מעולמו.

"כשהתחתנתי ידעתי להכין חביתה", מסביר הרב רונן, "ואומרים שעשיתי את זה לא רע. אבל בתקופה של ההריונות והלידות נכנסתי קצת יותר למטבח וגיליתי שאני נהנה מאוד. העולם של הבישול גירה את הסקרנות שלי, התחלתי לקרוא ספרות מקצועית ועשיתי מינוי על המגזינים המובילים בתחום. לאט־לאט התחלתי להתמקצע, הפכתי להיות פעיל בפורום המתכונים של תפוז (פורטל אינטרנטי פופולרי מתקופת הקרטיקון המוקדמת, א"ס), ואפילו זכיתי שם במקום הראשון בכמה תחרויות נחשבות".

ומה אתה מוצא, כאיש רוח, בכל ההתעסקות הזו סביב החומר ותענוגות הגוף? זה לא קצת נמוך?

"ברמה אחת, אוכל הוא אמצעי תקשורת שיכול להעביר הרבה תורה וערכים. כשהייתי פעיל בפורומים הייתי מעלה לפני כל חג מאמר שקושר את המשמעויות הרוחניות שלו להיבטים הגסטרונומיים, והרבה אנשים סיפרו לי לאורך השנים שזה עזר להם להתחבר למהות של החגים. גם ברמה ההלכתית, יש משמעות לכך שרב מכיר את המציאות שעליה הוא נשאל. רק השבוע שאלה אותי אישה שאלה הלכתית שקשורה לחלת בריוש, ובסוף השיחה היא אמרה לי שכיף לדבר עם רב שיודע על מה בכלל מדובר.

ציור: רננה אנסבכר

"אבל האמת היא שהחוויה של הבישול היא גם חוויה רוחנית, תרפויטית, עבורי. הרעיונות הכי טובים שלי, התובנות הכי עמוקות, עולים במהלך הבישול. גם ברמה האישית של חשבון הנפש ביני לבין עצמי, גם מחשבות כלליות יותר על תהליכים חינוכיים מול תלמידות או בצורת הניהול של האולפנה, וגם רעיונות מחשבתיים מורכבים. אני יכול ממש לשים את האצבע על רגעים מסוימים במהלך הבישול שבהם עלתה בי תובנה יסודית בכתבי הרב קוק. זה לא רק כי יש לי אז זמן פנוי, אלא כי משהו בחוויה של העיסוק בחומר יוצר חיבורים חדשים.

"הלכתי פעם לחבר, אופה מומחה, ללמוד איך להכין לחם. רחל שפירא כתבה על "השיר הפשוט של הלחם", אבל האמת היא שלהכין לחם כמו שצריך זה לא סיפור כזה פשוט. ומה שקרה שם זה שתוך כדי שהוא מראה לי את תהליך התפיחה ומסביר על רשת הגלוטן שהולכת ונוצרת וכולאת את האוויר בתוך הבצק, התחיל בינינו שיח רוחני על חומר ורוח, על הצורך באוויר שיהיה כלוא בתוך הבצק ומדוע שבוע אחד בשנה אנחנו צריכים דווקא לשחרר אותו. והייתה שם במפגש הזה איכות של הבנה שלא יכולה להיות בשיעור מופשט של מחשבת ישראל על המשמעות של איסור חמץ בפסח".

אז אתה לגמרי בעד תרבות האוכל שלנו כיום? היית הולך להתמודד במאסטר שף?

"אני יכול לשבת לפעמים ולראות פרק במאסטר שף, ובנקודה מסוימת לומר: 'רגע, אתה עושה את זה לא נכון, היית יכול לעשות את זה אחרת', ובמובן הזה אני יכול להתחבר לאמנות שבתוכנית. אני יכול גם להבין למה בתוכניות כאלו האוכל מתחבר כל כך בקלות עם רגשות. גם אצלי, הילדים שלי צוחקים עליי שאפשר לראות לפי התיבול והסוגים של האוכל באיזה מצב רוח הייתי ביום שישי.

"לא הייתי הולך למאסטר שף, כי מה שקורה שם זו החפצה מוחלטת של האוכל והשטחה שלו. הצבה שלו כמשהו שעומד בצורה נפרדת ורדודה. מצד שני, אני לא מאמין בגישה הפרוטסטנטית שאומרת שהחיים מתחילים רק אחרי המקום שבו האוכל נגמר. החידוש הגדול של היהדות הוא היכולת לחבר: אנחנו הדת היחידה שמאמינה בתחיית המתים כאן, בעולם הזה. גם בעלי החסידות מדברים על זה שבאנו לעולם כדי להתענג. מי שכל חייו סובבים סביב עולם החומר, נמצא בבעיה, אבל מבחינתי החוויה של הבישול היא חוויה של חיבור מאוד פשוט וטבעי בין גוף לנפש. בכלל, אני מאמין מאוד בחיבורים. אני אוכל את רוב המאכלים בכף, לא במזלג, כי משהו קורה דווקא בחיבור של כמה טעמים יחד. ואם ניגשים אל החוויה הזו בצורה לא צינית, היא יכולה להביא לעומק גדול".





קרדיט – פורסם לראשונה

מתכונים בקלות ובמהירות!

מתאים לך לקבל את המתכונים באימייל?

אנחנו לא שולחים ספאם! למידע נוסף ניתן לקרוא את מדיניות הפרטיות שלנו.

close
מתכונים בקלות ובמהירות!

מתאים לך לקבל את המתכונים באימייל?

אנחנו לא שולחים ספאם! למידע נוסף ניתן לקרוא את מדיניות הפרטיות שלנו.